ובזה רוב התורה
😊

🫒 זית-חלודה · olive-rust

ובזה רוב התורה

שיעור של הרב יהודה טאוב

מהלבנת פנים שהיא כרציחה אל השמחה שהיא תחיית המתים: שפרה ופועה, הבדחנים מן הגמרא, האדמו"ר מפיאסצנה, ומטרתה של ישיבה

חיוךלשמח בני אדםהלבנת פניםכבוד הבריותשפרה ופועהבני העולם הבאמוסר
לצפייה בשיעור ←

מפתח

  1. 01המצווה הגדולה ביותר3
  2. 02המלבין פני חברו4
  3. 03תחיית המתים3
  4. 04בני העולם הבא4
  5. 05פועה ששרה לתינוקות3
  6. 06להחיות רוח שפלים3

6 חלקים 20 כרטיסים 80 פסקאות

01
❓ חלק א

המצווה הגדולה ביותר

01❓

אנחנו רגילים למדוד גודל של מצווה לפי הקושי שבה, אבל התורה מציעה מבט אחר.

אילו יכולנו לשאול

נניח שהיו נותנים לנו הזדמנות לשאול את גדולי הדורות, את התנאים והאמוראים, שאלה אחת ויחידה: מהי המצווה הגדולה ביותר? מה הפסגה שאליה יהודי צריך לשאוף?

מה היינו מצפים לשמוע? אולי קידוש ה'. אולי תפילה כמו שצריך. אולי מסירות נפש. אנחנו רגילים לחשוב שגודלה של מצווה נמדד לפי הקושי שבה: ככל שדבר דורש יותר מאמץ, כך נדמה לנו שהמצווה גדולה יותר.

השיעור הזה מבקש להראות מבט מפתיע. יש מצווה שהיא קלה מאוד, ממש קלה, ואינה דורשת הרבה. והיא מביאה לאדם הרבה מאוד: בריאות, חיות, שמחה, ועוד. ויש לה מקום עצום בעיני חז"ל, אולי עד כדי כך שבבחינה מסוימת היא עומדת בראש.

השאלה שהשיעור מציב היא אפוא: לפי מה מודדים מצווה? האם רק לפי הקושי שבה, או שיש מדד אחר, שבו מעשה קטן מאוד יכול להיות גדול מכולם? כדי להגיע לתשובה, נתחיל דווקא בפרשת שמות, ובשאלה קטנה ומוזרה על השמות שבה. משם נעבור לצד השלילי, ורק אחר כך נגיע אל החיובי.

02📜

בפרשת שמות כמעט לאף אחת מן הדמויות אין שם, ודווקא למיילדות יש.

פרשה בשם "שמות" בלי שמות

יש בפרשת שמות דבר מוזר. הפרשה נקראת "שמות", ואם פותחים את החומש ומסתכלים, מגלים שלרוב הדמויות החשובות בה אין שמות. "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" – מי האיש? מי האישה? לא כתוב. "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק" – מי היא אחותו? לא כתוב. "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר" – איך קוראים לה? לא כתוב.

ובתוך כל זה, דווקא למיילדות יש שמות: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה".

אבל באמת קראו להן כך? חז"ל אומרים שלא. אלה לא שמותיהן אלא שמות של מקצוע, של תפקיד. חז"ל מזהים אותן כיוכבד ומרים. שפרה – שהייתה משפרת את הוולד, רוחצת אותו ודואגת לו. ופועה – שהייתה פועה לוולד, משמיעה לו קולות ושרה לו, כמו ששרים לתינוקות כדי לשמח אותם.

היום "שפרה ופועה" כבר נעשה מושג, ויש אפילו מוסדות שנקראים כך. אבל השאלה נשארת.

03🎵

מרים מסרה את נפשה כדי להציל תינוקות, והתורה קוראת לה על שם השירים ששרה להם.

על שם שיר ערש?

תחשבו מה עשו המיילדות. הן מסרו את נפשן. הן הלכו בסכנת נפשות נגד מלך מצרים, וסירבו לפקודה להמית את הילדים. זה מעשה גבורה עצום.

ואיך התורה קוראת למרים? "פועה". על שם מה? על שם השירים שהייתה שרה לתינוקות, הקולות שהשמיעה להם כדי שירגעו וישמחו. מתוך כל מה שעשתה, דווקא זה הפך לשמה בתורה.

זה נראה כמעט מוזר. אילו היינו צריכים לבחור שם שמתאר את מעשיה, היינו בוחרים משהו שמבטא גבורה, מסירות נפש, הצלת חיים. והתורה בחרה במשהו שנשמע קטן: שיר לתינוק.

את השאלה הזאת נשאיר פתוחה לרגע. נחזור אליה בסוף השיעור, ונראה שהשם הזה איננו קטן כלל ועיקר. אבל קודם צריך ללמוד איך מודדים מצווה. ונתחיל דווקא מן הצד השלילי, ומשם נגיע אל החיובי.

02
🔥 חלק ב

המלבין פני חברו

04🔥

חז"ל השוו את המלבין פני חברו ברבים לשופך דמים, ואמרו שנוח לאדם להיפל לכבשן האש ובלבד שלא ילבין פני חברו.

כאילו שופך דמים

הגמרא במסכת בבא מציעא דנה בדברים חמורים מאוד. יש עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. ומתוך הדיון עולה דבר מבהיל: "כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים". ועוד נאמר שם שאין לו חלק לעולם הבא.

וחז"ל הוסיפו: "נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים". ולומדים זאת מתמר, שהוצאה להישרף ולא רצתה לבייש את יהודה בפומבי. היא שלחה אליו רמז בלבד: אם יודה – יודה, ואם לא – אמות, ובלבד שלא אבייש אותו ברבים. והיא הייתה מוכנה באמת למות אם לא יודה.

ובגמרא מובא גם שכל היורדים לגיהנום עולים, חוץ מכמה, ובהם המלבין פני חברו ברבים. הוא יורד ואינו עולה.

זה דבר מבהיל. בייש, פגיעה בכבודו של אדם בפני אחרים, נמנה בשורה אחת עם רציחה. חז"ל החמירו בזה הרבה מאוד.

05⚖️

הראשונים דנו אם הדברים כפשוטם, והביאו ראיה מן הלשון "נוח לו".

חובה או מוסר?

יש דיון שלם בראשונים: האם הגמרא מדברת על דרך המוסר, או על דרך האמת וההלכה? הרב הזכיר מזיכרונו שיש בזה מחלוקת: יש מן הראשונים שכתבו שהגמרא כפשוטה ממש, ויש שכתבו שהיא דרך גוזמא, כדי ללמד כמה חמור הדבר. האם באמת, אם זה קורה בפועל, אדם צריך למסור את נפשו כדי לא להלבין את פני חברו? הרי זו אינה רציחה ממש.

יש ראשונים ששואלים: אם זה חמור כל כך, למה נאמר שרק על שלושה דברים "יהרג ואל יעבור"? היה צריך לומר ארבעה. ויש שתירצו שהלבנת פנים כלולה בשפיכות דמים, כי היא תולדה שלה. ויש תירוץ אחר, שמדייק בלשון הגמרא: "נוח לו לאדם". הגמרא אינה אומרת שהוא חייב. אי אפשר לחייב אדם להיהרג בשביל זה. אבל זה חמור כל כך, שנוח לו.

בגמרא מסופר על אחד מן האמוראים שהיה נותן צדקה בסתר לעני. יום אחד העני רצה לגלות מי הוא, ורץ אחריו. האמורא פחד מאוד שהעני יתבייש, וקפץ לתוך תנור. נעשה לו נס, ורק רגליו נכוו. ואשתו, שהייתה איתו, אמרה לו: הנח את רגליך על רגלי. כי אצלה הנס היה שלם, ורגליה לא נכוו כלל.

האם זה היה חובה? ודאי שלא. אבל זה מראה כמה גדול הדבר בעיני חז"ל.

06🩸

כשאדם מתבייש, הדם בורח מפניו, והוא כמו מת באותו רגע.

למה זה כמו רציחה?

הגמרא מסבירה למה הלבנת פנים דומה לרציחה. כשאדם מתבייש, פניו מאדימות, ואחר כך הדם בורח מהן והן מלבינות. לכן נקרא הדבר "הלבנת פנים".

והדם הוא החיים. כשהדם בורח מפניו של אדם, הוא נחשב בבחינה מסוימת כמו מת באותו רגע. לכן המבייש הוא כמו רוצח: הוא לקח מן האדם, לרגע, את החיות שלו.

ולכן, כביכול, מוטב לו ליהודי לקפוץ לתוך אש ולהישרף, ובלבד שלא יגרום לאחר בושה. כל כך הרבה צריך אדם לעשות כדי לא לבייש את צלם אלוקים שבחברו.

וזה מביא אותנו לנקודה החשובה: אם יש כאן רעל חמור כל כך, אולי יש גם תרופה. לכל כוח רע יש כוח הפוך. וכפי שנראה, הכוח ההפוך הזה גדול באותה מידה.

07🧑‍⚖️

כבוד הבריות דוחה אפילו איסור, ולכן צריך לחפש כל דרך שלא לבייש אדם.

גדול כבוד הבריות

הרב סיפר על שאלה הלכתית שהגיעה אליו. באחד השיעורים קרה מקרה לא נעים: אחד המשתתפים התלכלך בלי לשים לב, ונכנס חזרה לשיעור, והיה ריח רע. ועל פי הלכה, אסור ללמוד תורה במקום שיש בו ריח רע. שאל מוסר השיעור: מה אני עושה? אם אוציא אותו החוצה, הוא לא ישכח את זה כל חייו. ואם אעשה הפסקה פתאומית, כולם יבינו מה קרה, יתחילו לדבר ביניהם, ותוך דקה כולם יידעו. וגם האיש עצמו יבין, וזו בושה שאדם אינו שוכח כל חייו.

על שאלה כזאת אומרת הגמרא: "גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה". ולמה? כי במקום אחר מובא שאפילו כהן גדול, בערב פסח, שפוגש מת מצווה, מניח הכל ומטפל בו. הוא מוותר על קרבן הפסח, מוותר על עבודתו, ומיטמא – כדי לשמור על כבודו של אדם, אפילו של מת.

תשובת הרב הייתה שאם אין דרך עקיפה, אם כל פתרון ישיר יגרום לאדם בושה כזאת שהיא כמעט טראומה, צריך לחפש כל דרך אחרת. כמה חז"ל החמירו בדבר: כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים.

03
🌱 חלק ג

תחיית המתים

08🌱

ההפך מבושה הוא להחזיר לאדם את הדם לפנים: לגרום לו להרגיש רצוי וחשוב.

התרופה לרעל

אם הלבנת פנים, גרימת בושה, היא העבירה החמורה ביותר בבחינה מסוימת, השקולה כנגד רציחה, מה הפעולה ההפוכה?

בדיוק ההפך: להחיות את האדם. להחזיר לו את הדם לפנים. לגרום לו להרגיש לא בושה, אלא שהוא רצוי, חשוב, מכובד. זו האנטיתזה, ממש "אנטי רצח".

ואם לבייש זה כמו לרצוח, הרי לשמח ולחייך זה כמו להעניק חיים. זו תחיית המתים כפשוטה. אדם שבא עצוב, שבור, כאילו הדם ברח מפניו, ומישהו נתן לו חיוך ומילה טובה והחזיר לו את החיים – זה בדיוק ההפך של המלבין.

ואם העבירה החמורה ביותר היא לפגוע באדם, לכאורה המצווה הגדולה ביותר תהיה לשמח בני אדם. לקחת לב נדכא, שבור ועצוב, ולהפיח בו רוח חיים באמצעות חיוך או אמירה טובה – זה אולי התיקון הגדול ביותר שאדם יכול לעשות עלי אדמות.

אבל זה לא רק חשבון שלנו, סברה יפה שבנינו בעצמנו. נראה עכשיו איפה זה כתוב, ונגלה שגדולי ישראל אמרו את הדבר במפורש.

09🕯️

האדמו"ר מפיאסצנה הקדים את דורו בחינוך באהבה ובשמחה.

הזקן מפיאסצנה

יש סיפור שהיה מספר רבי שלמה קרליבך, ולימים נכתב עליו גם שיר. הוא הלך פעם בתל אביב ופגש אדם זקן, כפוף, שנראה קצת עצוב. שאל אותו: מאיפה אתה? ענה: מפיאסצנה.

שאל קרליבך: פגשת את הרבי, רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה? ספרו המפורסם ביותר של האדמו"ר הוא "חובת התלמידים", והוא עסק מאוד בחינוך. הוא הקדים את הדור שלנו: היום מדברים הרבה על כמה חשוב לשמח את הילדים, לפרגן להם, לתת להם להרגיש חשובים. בדורו, לפני השואה, כמעט אף אחד לא דיבר כך. הרבה מלמדים חינכו במקל. והוא כבר כתב שהדור השתנה, ושצריך לחנך באהבה. אנחנו, שגדלנו אחרי השינוי הדרסטי הזה, כבר איננו מבינים כמה חדשני זה היה בזמנו: לתת לילד ממתק, לומר לו כמה הוא חשוב, לשמח אותו.

האדמו"ר מאוד אהב ילדים. מספרים שבכל ליל שבת היה אוסף את כל הילדים סביבו, וכולם שרו יחד. המטרה הייתה לרומם את הילדים.

שאל קרליבך את הזקן: יש לך אמרה ממנו, משהו שאתה זוכר מאז שהיית ילד? והזקן אמר לו.

10😊

לגרום לאדם אחר לחייך ולשמוח הוא אולי הדבר הגדול ביותר שאדם יכול לעשות.

הדבר הגדול ביותר

האמרה שזכר הזקן מן האדמו"ר הייתה בערך כך: הדבר הגדול ביותר שאדם יכול לעשות הוא לעשות טובה למישהו אחר, לגרום לו לחייך, לשמח אותו.

לא לימוד גדול, לא תפילה ארוכה, לא סגולה נסתרת. לגרום לאדם אחר לחייך. זו האמרה שילד אחד נשא איתו כל חייו, דרך השואה ועד לרחוב בתל אביב.

ומאיפה לוקחים דבר כזה? האם זה רק רגש יפה, או שיש לזה מקור? כאן נכנסת גמרא אחת, במסכת תענית, שמספרת סיפור מעניין מאוד, ואולי מן המפתיעים שבתלמוד.

הסיפור הזה מראה שמה שנראה כמו "מצווה קטנה" יכול להיות בעיני שמים דבר שמכניס אדם ישר לעולם הבא.

04
🌟 חלק ד

בני העולם הבא

11🛒

רבי ברוקא שאל את אליהו הנביא מי בשוק הוא בן העולם הבא.

בשוק של בי לפט

מספרת הגמרא במסכת תענית: רבי ברוקא חוזאה היה עומד בשוק של העיר בי לפט, ולצידו לא אחר מאשר אליהו הנביא. רבי ברוקא ניצל את ההזדמנות, ושאל שאלה שכל אחד היה שמח לשאול: יש כאן בשוק מישהו שהוא בן העולם הבא?

שימו לב לדיוק: הוא לא שאל מי יש לו חלק לעולם הבא. הרי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". הוא שאל מי הוא "בן העולם הבא". יש מי שנכנס לעולם הבא, ויש מי שהוא שם כמו בן בית, שזו המהות שלו. כמו שאומרים היום: VIP, ישר לגן עדן, בלי כל הבירורים.

בהתחלה אמר לו אליהו: אין כאן אף אחד. רבי ברוקא חיפש. אולי זה שאומר תהילים? אולי ההוא? אליהו אמר: לא.

עברו כמה דקות, ואליהו אמר: תשמע, הגיעו לכאן עכשיו שני אנשים. הם בני העולם הבא.

12🤡

שני אנשים פשוטים היו בני העולם הבא, כי היו משמחים אנשים עצובים.

"אינשי בדוחי אנן"

רבי ברוקא הסתכל, ולא האמין. אלה לא היו רבנים, לא ראשי ישיבות. סתם אנשים, אולי אפילו בבגדים קצת מוזרים. הוא ציפה לראות מישהו עם זקן ארוך, שנראה כמו שצריך. ומה יש לאלה?

הוא רץ אחריהם ושאל: אני חייב לדעת. אמרו לי שאתם בני העולם הבא. מה אתם עושים? במה זכיתם?

ענו לו, כלשון הגמרא: "אֱנָשֵׁי בְּדוּחֵי אֲנַן, מְבַדְּחִינַן עֲצִיבֵי". אנחנו אנשים שמחים, בדחנים. כשאנחנו רואים אדם עצוב, אנחנו משמחים אותו.

זה נשמע כמו אגדה נחמדה. אבל לפי מה שלמדנו, זה הגיוני מאוד. אם העבירה החמורה ביותר היא לבייש אדם, יש סברה גדולה לומר שהמצווה הגדולה ביותר, לפחות בבחינה מסוימת, היא לשמח בני אדם. אותם בדחנים בשוק לא היו סתם ליצנים. הם היו מחיי נפשות.

13💓

יש אנשים שחיים בגופם ומתים בנפשם, והבדחנים החזירו להם חיים אמיתיים.

"חי חי הוא יודך"

פעם אמר לרב אחד מרבותיו דבר מעניין על תפילת חזקיהו המלך אחרי שהתרפא מחוליו. שם נאמר: "חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם". למה "חי" פעמיים?

הוא הסביר: יש אנשים שהם חיים מתים. הגוף חי, אבל האדם כבוי. מבחינה נפשית, אין שם אף אחד. אין חיות, אין שמחה, אין הנאה. וחזקיהו אומר: מי שמודה לקדוש ברוך הוא באמת, הוא "חי חי" – לא רק חי בגופו, אלא חי בכל מהותו.

ופעם שאלו את אחד ממנהלי ארגון "ערכים": מה ההבדל בין פעם להיום? הוא ענה: בשנות השמונים היינו צריכים להוכיח לאנשים שיש חיים אחרי המוות. היום צריך להוכיח להם שיש חיים לפני המוות.

זה מה שעשו הבדחנים. הם לא סתם סיפרו בדיחות. הם ידעו לתת לאדם להרגיש שמחת חיים, שיהיה חי באמת. ולכן זכו להיות בני העולם הבא.

14⬆️

המלבין יורד ואינו עולה, והמשמח עולה ואינו יורד.

מידה כנגד מידה

ויש כאן סימטריה יפה. על המלבין פני חברו ברבים נאמר שהוא יורד לגיהנום ואינו עולה. הוא יורד עד הסוף.

ומידה כנגד מידה: מי שמחיה אנשים ומשמח אותם, עולה ואינו יורד. הוא אינו רואה פתח של גיהנום. ישר למעלה, "בן העולם הבא".

חז"ל אומרים שכשנגיע למעלה נראה "עולם הפוך". בעולם הזה מעריכים אנשים לפי מה שנראה מבחוץ: לפי תואר, לפי מעמד, לפי מראה. בעולם האמת מגלים שהעניין של בין אדם לחברו, אמיתי, הוא דבר אדיר. שני אנשים פשוטים בשוק עמדו שם במקום גבוה יותר מכל מי שרבי ברוקא חשב עליו.

וזה מחזיר אותנו לשאלה מתחילת השיעור: למה מרים נקראת על שם השירים ששרה לתינוקות?

05
🎶 חלק ה

פועה ששרה לתינוקות

15👶

התורה קוראת למרים "פועה", כי גם לשמח תינוק הוא מעשה גדול בעיני ה'.

גם לשמח תינוקות

עכשיו מבינים. התורה מלמדת אותנו שאפילו לשמח תינוקות, לא רק מבוגרים, להחיות אותם ולשמח אותם, נחשב בעיני בורא עולם מעשה גדול כל כך, שעל שמו קראו למרים "פועה".

המעשה הזה עומד לצד שפרה, שעשתה את הדברים הגשמיים: רחצה, חיתלה, דאגה. והתורה מגלה שמה שעשתה פועה, השירה לתינוק, לא פחות חשוב.

ונראה שלא סתם. ייתכן שהאם ברחה ופחדה מן המצרים, ומרים נשארה זמן מה לבד עם התינוק. מרים ידעה מה התינוק הזה צריך עכשיו: לא אמא מבוהלת שמפחדת שעוד רגע יגיע שוטר, אלא מישהו שישיר לו, יאהב אותו, יחייך אליו.

וזה מה שהמדע גילה רק אחרי שנים רבות.

16🏥

תינוקות שקיבלו הכל חוץ מאהבה ושירה, לא שרדו.

התינוקות שלא שרו להם

בשיעור סופר על מחקר שנעשה בארצות הברית לפני עשרות שנים. היו שם בתי חולים ומוסדות לתינוקות יתומים, ברמה טובה: היגיינה, אוכל טוב, רחצה, כל מה שצריך. ובכל זאת, לפי מה שסופר, רבים מאוד מן התינוקות, עד שישים אחוז, מתו לפני גיל שנתיים.

הרופאים חקרו. אולי וירוס? בדקו, לא מצאו. אולי ההיגיינה לא טובה? הכל היה טוב. השוו לתינוקות שגדלו בבתים רגילים, בתנאים פחות טובים, ושם רובם שרדו.

ואז בא חוקר אחד ואמר: אתם לא בכיוון. עזבו את ההיגיינה ואת התרופות. הבעיה של התינוקות האלה היא שאין להם אף אחד שמשחק איתם, שמחייך אליהם, ששר להם. בבתים, גם בתנאים גרועים, יש אמא שאוהבת ומשחקת. במוסדות האלה, לפי שיטה שהייתה מקובלת אז, חשבו שצריך לגדל תינוקות "חזקים", בלי פינוקים.

והוא הוכיח זאת. ובכל זאת, לקח שנים רבות עד שהמסקנות יושמו בפועל. כמו ועדות חקירה בימינו, שגם אחרי שהמסקנות ברורות, עובר זמן רב עד שמשהו משתנה. כל כך קשה היה לשנות את התפיסה שאהבה היא מותרות ולא צורך של חיים.

17🤱

מה שהמדע גילה, אמהות ידעו מאז ומעולם, והתורה כתבה כבר בפרשת שמות.

האף נוגע באף

היום אנחנו חיים בדור שבו מקובל לגמרי שיחס טוב ואהבה אינם רק דבר נעים. בלעדיהם האדם פשוט אינו חי. לא רק הנשמה, גם הגוף אינו עובד בלעדיהם. אבל פעם זה לא נכנס לאנשים לראש. בעולם כולו האמינו שמגדלים ילדים טובים בשוט וברצועה.

ובכל זאת, אמהות ידעו זאת מאז ומעולם. הקדוש ברוך הוא ברא בטבע של אמא את הידיעה איך לגדל ילד, בלי הדרכת הורים: אוהבים, משחקים, שרים "בוקר טוב".

וגם אנחנו עושים זאת בלי לחשוב. כשלוקחים תינוק בן שנה ורוצים לומר לו כמה הוא מתוק, מה עושים? מקרבים אותו לפנים, כמעט אף נוגע באף, ומדברים אליו במנגינה. במחקרים על התפתחות תינוקות לומדים היום שתינוקות אינם קולטים פנים מרחוק, וצריך להתקרב. אף אחד לא לימד אותנו פסיכולוגיה, ובכל זאת כך עושים כולם.

ובתורה שלנו זה כבר כתוב: מרים נקראת "פועה". מה שהמחקר גילה, נאמר בחומש שמות.

06
🚑 חלק ו

להחיות רוח שפלים

18✉️

הגר"א חתם את מכתבו לבני ביתו במשפט שהשמחה לבני אדם היא רוב התורה.

"ובזה רוב התורה"

ונסיים בדברי הגאון מווילנה. הגר"א חלם לעלות לארץ ישראל, ולא רק חלם: הוא יצא לדרך והגיע רחוק, אבל לא הצליח להגיע. התלמידים שלו הצליחו. בתולדות היישוב מדברים על שתי עליות גדולות של אותה תקופה: עליית החסידים ועליית תלמידי הגר"א. ותלמידי הגר"א היו מן המייסדים של היישוב בירושלים, ומהם יצאו רבים מבוניה.

בדרכו כתב הגר"א מכתב לבני ביתו, הידוע בשם "אגרת הגר"א". זה לא ספר דרוש. זה הגאון מווילנה, איש של דיוק הלכתי. ובתוך הדברים, כפי שהובא בשיעור, הוא כותב משפט מעניין: לשמח בני אדם בדברים טובים, "ובזה רוב התורה". ויש גרסה שאומרת אפילו "כל התורה".

מה הפירוש? ייתכן שהכוונה כפשוטה. וייתכן שהכוונה היא שהתורה עצמה ניתנה כדי להפוך אותנו לאנשים טובים, דומים לבוראנו, הטוב והמטיב, שמשפיע חיים ושמחה. אדם שלומד תורה בפרצוף חמוץ – מה יצא מזה? אבל אדם שהתורה עשתה אותו למאיר פנים, שמחפש איך לעשות טוב לזולת – זה רוב התורה.

חיוך אינו עולה כסף, אבל שווה זהב. הוא אינו עולה כלום לנותן, ושווה המון למקבל.

19🏫

כשביקשו מרבי ישראל סלנטר מוטו לישיבה, הוא ענה: להחיות רוח שפלים.

המוטו של הישיבה

הרב סיפר שלמד בישיבת חברון בירושלים. בעבר נקראה הישיבה "כנסת ישראל", על שם רבי ישראל סלנטר. היא נקראת "חברון" כי פעלה בעיר חברון, ועברה לירושלים אחרי הפרעות שבהן נרצחו בחורי ישיבה רבים.

המשגיח של הישיבה, אדם מבוגר מאוד, היה חוזר שוב ושוב על סיפור אחד: הסבא מסלבודקה, תלמידו של רבי ישראל סלנטר, אמר לרבו שהוא הולך להקים ישיבה, וביקש: תן לי פסוק, אמרה, שתהיה המוטו של הישיבה.

מה ענה רבי ישראל? לא "לגדל גאונים" ולא "להרבות לימוד". הוא ענה בלשון הפסוק בישעיהו: "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים". שהאווירה בישיבה תהיה לשמח את כולם, להאיר פנים, לתת חיוך טוב.

והמשגיח היה אומר: באמת זה אחד הדברים שהישיבה דאגה להם תמיד, שתהיה בה אווירה שמחה, שכולם יעזרו זה לזה, וידאגו איך לשמח זה את זה. הוא חזר על כך פעמים רבות כל כך, עד שהתלמידים זכרו את הדברים שנים אחר כך.

20🚑

תפקיד האדם בעולם הוא לחפש אנשים שבורים ולהדביק להם פלסטר של חיוך על הלב.

אמבולנס רוחני

ומה שאמר רבי ישראל על מטרת הישיבה, הוא גם מטרת האדם בעולם הזה: להיות אמבולנס רוחני. לחפש אנשים שבורים, ולהדביק להם פלסטר של חיוך על הלב.

עכשיו אפשר לחזור לשאלה הראשונה: מהי המצווה הגדולה ביותר? ראינו שהעבירה החמורה ביותר, בבחינה מסוימת, היא להלבין פני אדם, להוציא ממנו את החיים. וראינו את ההפך: שני בדחנים בשוק שהיו בני העולם הבא, אדמו"ר שאמר שהדבר הגדול ביותר הוא לגרום לאדם לחייך, מרים שנקראה על שם השירים לתינוקות, תינוקות שלא שרדו בלי חיוך, והגר"א שכתב שבזה רוב התורה.

וכל זה בדבר קל מאוד, שאינו דורש הרבה. חיוך. מילה טובה. מחמאה. איזה כוח אדיר יש בהם.

שנזכה בעזרת ה' לשמח הרבה אנשים, להחיות הרבה אנשים, ולקיים "ובזה רוב התורה – לשמח בני אדם".

שורה אחת לזכור

התורה מלמדת אותנו שאפילו לשמח תינוקות, לא רק מבוגרים, להחיות אותם ולשמח אותם, נחשב בעיני בורא עולם מעשה גדול כל כך, שעל שמו קראו למרים "פועה".

👶 גם לשמח תינוקות

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה